יש כל כך הרבה אטרקציות בבירת לונדון הגדולה. אנדרטאות אדריכלות ייחודיות, אצטדיון וומבלי, ארמונות ו ... ביוב.
תוֹכֶן:
כן, כן, מערכת הביוב הלונדונית היא לא רק נקודת ציון של העיר, אלא כלולה גם ברשימת שבעת פלאי העולם התעשייתי. כמובן שבעיית הניקוי והשמדת הקולחים המסריחים הייתה תמיד רלוונטית לא רק עבור תושבי לונדון, אלא גם עבור תושבי כל עיר גדולה. עם זאת, בתחילת המאה ה -19 מערכת שפכים שלא הושגה הפכה לאסון אמיתי עבור תושבי בירת פוגי אלביון..
כבר בשנות ה 1500- אוכלוסיית לונדון החלה לזנק. רוב התושבים מהמחוזות עברו לעיר גדולה, שם היו הזדמנויות להתעשר די מהר, או לפחות לנהל חיים נוחים והגון. בנוסף לאוכלוסייה הגדלה כל הזמן, הובאו לעיר מספר עצום של סוסים, שהיו כלי התחבורה העיקרי באותם זמנים רחוקים. מערכת הביוב, שתנקה את העיר מביוב, הפכה לחיונית.
היסטוריה של הצחנה הגדולה
במאה ה -14, המקור העיקרי למי שתייה, מטבע הדברים, היה מי התמזה המלכותיים. תושבי לונדון, שלא היו רגילים לחסוך כסף ונחשבו עשירים בקרב שכניהם, הזמינו מים מגילדת נושאות המים או אפילו הביאו צינורות לבית משלהם. כבר בשנת 1582 החליט מר מוריס לבנות גלגל מים ששאב מים מהנהר. שנים חלפו, ההתקדמות הטכנולוגית עשתה קפיצות, והעיצוב השתפר עם הזמן. בנוסף, כשראו את היתרונות של המשאבה, לונדונים יוזמים הצליחו לבנות עוד כמה מבנים כאלה עד המאה ה -19. מים סופקו לבתים, תושבי לונדון בנו בריכות בור מתחת לבתים ושירותים משומשים. פשוט אי אפשר היה להתמודד עם כל כך הרבה זיהומים. למען ההגינות, יש לציין כי מי שפכים הוזרמו בעבר ל התמזה, אך כמותם הייתה כה קטנה עד שהנהר המיס אותם בפרק זמן קצר והוביל אותם מהעיר. אבל בשנת 1815 המצב הפך להיות קריטי פשוט: שירותים שוטפים הופיעו, איש לא הספיק לנקות את בורות הבורות, והשלטונות קיבלו את אחת ההחלטות ה"טיפשות "וה"לא שקולות ביותר", כפי שאומרים היסטוריונים, לכוון את כל מי השפכים ישירות לתמזה.
אפשר רק לדמיין מה קרה לנהר, אליו נשפכה מערכת הביוב מיד מ- 200,000 שירותים, בתי מטבחיים, חצרות חקלאיות ואורוות. יש לזכור כי רוב השירותים שימשו שכונות שלמות בבת אחת, בעיקר עניים. כלומר, היה רק שירותים אחד לבלוק או רחוב שלם. ביוב מיהר לתמזה בזרם סוער, לנהר, ממנו לקחו תושבים רבים מים לשתייה ולכביסה. צחנה אימתנית התפשטה על פני התמזה, ואכן בכל רחבי לונדון. הרשויות כבר לא ראו יציאה והוציאו בדחיפות צו האוסר על הזרמת שפכים לתמזה. נכון, את הצו הזה כבר לא התייחסו ברצינות אף אחד, הבריכות שופכו כל הזמן, אי אפשר היה ללכת לאורך הרחוב בגלל שפע זבל הסוסים. הוא נשטף במים מלוכלכים, שחזרו לתמזה הסבלני.
המדען המוכשר הידוע מארק פאראדיי, בשנת 1855, כתב מאמר בעיתון טיימס, שכל תושב שמכבד את עצמו בבירה קרא, ועדיין קורא. בתוכו הוא אמר: “מפליג על התמזה, כל הזמן נראה לי שאנחנו מפליגים דרך הביוב, הסירחון מהמים נחנק, כל שטח המים סביב הספינה התמלא בביוב. המים היו מעוננים כל כך שאפילו אור שמש לא יכול היה לחדור אליה כמה סנטימטרים. " התמזה עלתה על גדותיו, ואחרי צניחת המים, מהנהר המלכותי שהיה פעם, כל הביוב נשאר על הגדה. ככל הנראה, הטבע עצמו החליט להעניש את תושבי עיר ענקית על יחסם הלא אחראי לסביבה. קיץ 1855 נכנס להיסטוריה כזמן הסירחון הגדול... מטבע הדברים, כמות הביוב הזו תרמה להתפרצויות של כולרה ומגיפות הטיפוס. לונדונים רבים מתו ממחלות ממש ברחובות הבירה. לא ניתן היה לספור את מספר הקורבנות של הסירחון הגדול, מכיוון שהגופות נקברו מחוץ לעיר בקברים משותפים על מנת להכיל איכשהו את המגיפה. יציאה המונית החלה מלונדון. כולם ברחו: תושבי העיר העניים והעשירים ואפילו פקידי ממשל.
הקמת מערכת הביוב הלונדונית
כבר לא ניתן היה להילחם בסירחון, ועם זאת שהחליטו להישאר בבית הלורדים החליטו לבנות מערכת ביוב אמינה בעיר. לא לקח זמן רב מדי לאשר זאת: ההחלטה אושרה תוך 18 יום בלבד. הקמת מערכת הביוב הלונדונית הופקדה בידי ג'וזף בזלגטי. המהנדס המוכשר הזה הצליח לבנות מערכת ביוב בפרק זמן קצר למדי, שלא רק שהחל לנקז מי שפכים מבירת בריטניה דרך שתי מנהרות ענקיות, אלא גם הפך למעין אטרקציה בלונדון, אחת משבע פלאי עולם התעשייה. השקתו הרשמית התקיימה ב- 4 באפריל 1865. זה היה אחד האירועים המשמעותיים ביותר באותה תקופה, אז כאשר מערכת הביוב החדשה הושקה, הנסיך (!) מוויילס עצמו נכח באופן אישי. לא ניתן היה להתמודד עם הסירחון באופן מיידי, ונדרשו עוד חמש שנים ארוכות עד שהסירחון הפך לחלק בלבד (אם כי לא נעים), אך עם זאת, מהסיפור.
שתי מנהרות, כל אחת מרוצפת בבנייה, ובאופן ויקטוריאני, מובילות כיום ביוב וביוב לשני מתקני טיהור שפכים, פלומסטד ובקטון. מערכת זו בולטת בפשטותה, אך למרות תכנון לא יומרני כל כך, מערכת הביוב הלונדונית כבר פועלת ללא הפרעות מזה 150 שנה.... ממש בתחילת המנהרות גובהן הוא כמטר אחד ו -25 סנטימטרים, אך ככל שזרמי הביוב הסוערים גדלים בנפח, קוטר המנהרות גם כן הולך וגדל. למשל, במזרח לונדון תקרת המנהרה היא שלושה וחצי מטרים, מה שמונע אפילו מהזרמים החזקים ביותר לברוח החוצה.
למרבה הצער, ואולי למרבה המזל, הביוב הלונדוני אינו נגיש לבדיקה. אפילו חופרים מנוסים אינם מורשים להיכנס למנהרות. זאת בשל העובדה שאין גבהים מיוחדים במערכת וההסתברות ליפול לנחלים מזוהמים היא כאן גבוהה מאוד. אגב, מערכת הביוב של בירת צרפת פריז זמינה לתיירים. בלונדון תוכלו ללמוד על מערכת הביוב ועל מאבקם של תושבי העיירה על חייהם ועל טהרת התמזה רק במתקני הטיפול, שעל פי תוכנית האדריכלים נבנו בצורה של קתדרלות קתוליות. הסיבה להחלטה זו אינה ידועה בוודאות. אמנם היסטוריונים הם פה אחד כמעט בדעה: זהו סוג של מחווה לאלוהים, שזרם גשמים עזים על לונדון בתחילת בניית מערכת הביוב. תופעת הטבע הזו לפחות פינתה מעט את התמזה ואת לונדון מביוב ועצרה את שיעור התמותה הגבוה.
מערכת הביוב של לונדון אינה רק פלא תעשייתי בעולם, היא מעין אנדרטה לגבורתם של האנשים שהצליחו להציל את העיר המפוארת של אירופה. בנוסף, סיפור הצחנה הגדולה הוא תזכורת לצאצאינו כיצד יחס חסר אחריות לסביבה יכול למחוק את כל האנושות מעל פני כדור הארץ תוך שנים ספורות.
